תמצית המקרה המשפטי: (סיכום פסק דין: חיים פישר נ' שח אור החזקות בע"מ ואח' ( 10205-12-19)
תביעה בגין הפרת הסכם מכר מקרקעין בטבריה שכשלה עקב סכסוך פנימי בין השותפים-מוכרים.
הקונה טען שהמוכרים הפרו את ההסכם בהסתירם סכסוך חמור ביניהם שסיכל את העסקה, בעוד המוכרים טענו שהקונה הפר בשל בעיות מימון. בית המשפט קבע שהקונה הוא המפר – נקלע למצוקה תזרימית ולא הצליח להשלים את התחייבויותיו למרות אורכות חוזרות.
קבוצת המוכרים תבעה פיצוי בגין הפסד דמי שכירות בסך 2.16 מיליון ₪ (בתוספת מע"מ) עבור התקופה שבין חתימת הסכם המכר לביטולו, בהסתמך על חוות דעת שמאי מטעמם.
ההכרעה המשפטית:
בית המשפט דחה את התביעה, תוך קביעה עקרונית בנושא חובת הקטנת הנזק.
השופטת קבעה כי המוכרים לא עמדו בחובתם להקטין את הנזק: רוב האורכות שניתנו לקונה היו בהסכמה ולא עמדה מניעה בפני השכרת הנכס. להיפך – הקונה ביקש "פעם אחר פעם" להשכיר את הנכס כדי ליצור הכנסה ולהראות לבנקים שמדובר בנכס מניב, ו-200 מ"ר כבר היו מושכרים בפועל. בית המשפט מצא שלא הוכחה כל התנגדות מצד הקונה להשכרה "בוודאי היה מסכים לכך" נוכח האינטרס שלו להוכיח רווחיות הנכס.
תובנה כלכלית־משפטית:
גם כאשר הפרת הסכם מיוחסת לצד השני, על הנפגע מוטלת חובה פעילה להקטין נזקיו. טענה לאובדן רווחים הדורשת פעולה פשוטה מהנפגע (כמו השכרת נכס) לא תתקבל אם לא הוכח שננקטו צעדים סבירים למיתון הנזק. זהו עקרון שחוזר שוב ושוב בתביעות אובדן רווחים ובעלי חשיבות מרכזית בגיבוש אסטרטגיית תביעה ובהערכת סיכויי הצלחה.
