חלוקת דיבידנד- מבחן הרווח מול מבחן הפירעון: גבולות הסמכות של הדירקטוריון

חלוקת דיבידנד היא מהלך עסקי משמעותי המעיד על איתנות החברה, אך היא דורשת בחינה כפולה: 

מבחן הרווח בדיקת עודפים בדוחות כספיים מבוקרים.
מבחן יכולת הפירעון – האם לאחר החלוקה החברה תוכל לעמוד בהתחייבויותיה?

בעוד מבחן הרווח מבוסס על נתונים חשבונאיים רשמיים מהעבר – המבחן השני מחייב התבוננות קדימה: מה צפוי לקרות לחברה בעקבות החלוקה.
השאלה המשפטית שעמדה להכרעה בבית המשפט העליון נגעה בדיוק לנקודת המתח שבין השניים: 

האם הפסד צפוי שטרם נרשם בדוחות, צריך למנוע חלוקת דיבידנד, גם כאשר החברה עומדת במבחן הרווח על פי הספר?

מקרה בוחן: דסק"ש מחלקת דיבידנד ומותקפת משפטית

באמצע ינואר 2019 החליטה דסק"ש לחלק דיבידנד בסך 100 מיליון ש"ח, זאת על בסיס עודפים של כ-848 מיליון ש"ח שנצברו במהלך שמונת הרבעונים שקדמו. אלא שדווקא באותו שלב, הדירקטוריון היה מודע לכך שברבעון הקרוב צפוי הפסד של כ-155 מיליון ש"ח.

מחזיק באג"ח החברה הגיש תביעה וטען כי אין זה סביר לאשר חלוקה כאשר הפסד מהותי ידוע וקרוב, גם אם טרם קיבל ביטוי בדוחות הרשמיים. טענתו נסמכה על פסק הדין בעניין להב, שם נקבע כי יש להתחשב באירועים עדכניים מהותיים אף אם אינם מגובים במסמכים כספיים רשמיים.

בית המשפט העליון קבע בפסק דין תקדימי עקרוני:

• מבחן הרווח הוא טכני בלבד- יש לבסס אותו אך ורק על דוחות כספיים "מבוקרים או סקורים", וללא תחזיות עתידיות או אירועים שטרם דווחו. המבחן מתייחס לעבר בלבד.
• מבחן יכולת הפירעון- מהותי וגמיש, כאן נדרשת בחינה של סיכונים צפויים, תחזיות תזרים ויכולת ההישרדות של החברה גם לאחר החלוקה. הדירקטוריון פעל כדין כאשר שקל את ההפסד הקרוב מול תחזיות רווח עתידיות (של מאות מיליוני שקלים).
• חובת הזהירות של הדירקטוריון נשמרה- לא היתה התעלמות ממידע רלוונטי או קבלת החלטה פזיזה. להפך- ניכר כי הופעל שיקול דעת אחראי, מתועד ומבוסס.

תובנות למקבלי החלטות:

• שמרו על הבחנה בין שני המבחנים- הרווח נבחן לפי הדוחות, ואילו הפירעון לפי תחזית. 
• תחזיות שליליות אינן מבטלות אוטומטית חלוקה- כל עוד הן נשקלות במסגרת מבחן הפירעון, והחברה עומדת בו, אין מניעה משפטית לחלק.
• הגברת הוודאות המשפטית- הפסיקה מגינה על דירקטורים כל עוד הם פועלים על בסיס מידע סביר ובתום לב, האחריות האישית פוחתת משמעותית.

המסר הניהולי
הפסיקה מחזקת את האפשרות לחלק דיבידנד גם בעת אי־ודאות, כל עוד נשמרת התנהלות אחראית, מדודה, ומתועדת היטב. חלוקת רווחים היא לא רק עניין של שורה תחתונה- אלא של שיקול דעת ניהולי.